אני לא שייכת

"אני לא שייכת"….והדמעות חנקו את גרונה.

הנחתי ידי על כתפה, והשתיקה הייתה ארוכה. "איני מוצאת את מקומי כאן".

כך נפתחה השיחה בינינו.

לפני עשור הגיעה לארץ, כי הסבא הוא יהודי. היא חונכה בגולה כאתיאיסטית,  וערך אהבת האדם וכבוד האדם היו "הדת" שלה. אופטימית הגיעה לכאן, מתוך אמונה גדולה, שכאן היא תמצא את מקומה.  כסטודנטית רכשה השכלה, מקצוע מעניין השתלבה חברתית והאופק היה בהיר. עד לאותו רגע שבו נשאלה השאלה " את יהודייה"?

משהו בפנים התערער, הזדעק  צרב ונדם!

"עד לפני רגע הייתי אחת מהם, שמחתי בשמחתם  וכאבתי את כאבם, יחד העפלנו למקומות גבוהים  ויחד נפלנו וקמנו, והמשכנו. לא הורגשה שום מחיצה בינינו. גיל הנעורים  היפה שואב את שמחת החיים, זה הזמן לשעוט קדימה ללמוד, ליהנות ולהתקדם לעבר העתיד."

"נראה שהתאקלמת יפה בחברת בני הנוער, והספקת להתבגר ואף לחלום את העתיד כאן."

"למראית עין."

"כלומר?"

עד הרגע שבו נשאלתי לארץ מוצאי, ובאותה נשימה " את יהודייה?"

"נאלמתי , למה זה חשוב?  הקשרים בינינו היו מבוססים על יחסים של כבוד והערכה הדדיים. הכל זרם בטבעיות והרגשתי  שמצאתי את דרכי ומקומי.

עד לרגע שנשאלתי….והשבר לא איחר לבוא.  והשאלות נערמו בכאב גדול, והתהייה מי אני בעצם החלה לכרסם בנשמתי. "מי אני" "לאן אני שייכת"  "ולמה צריך להגדיר דת ומוצא?" " מדוע הדת מפרידה במקום לאחד" "הרי הדת מבוססת על הערכים האנושיים הבסיסיים,  איך פתאום הדת הופכת למכשול", ועוד ועוד .

"נראה שהמציאות טפחה לך על הפנים, ועכשיו צריך לגייס כוחות  כדי למצוא את התשובה."

"זה לא פשוט, כי אני  מתבוננת סביבי ומגלה, שהחברה בנוייה מגדרים, סטטוסים, מעמדות, עדות, מסגרות חברתיות, חוגים סגורים – וכל אחד דואג להיות שייך, אבל "הדת" בנתה את החומות הכי גבוהות . ואני שואלת את עצמי האם יש דרך למצוא מכנה משותף בין בני האדם, מעל השונות? האם יש ערך שעשוי לחבר בין בני האדם, למרות השונות? הנושא הזה מאוד מעניין אותי, והייתי רוצה לשמוע רעיונות ודעות, איך ניתן לגשר  על הפערים האלה , כדי להבטיח סביבה שארגיש בה שייכת".

בואי נפתח את הנושא בפני הקוראים – אולי נמצא תשובה,"   בדרך זו עקפתי את המבוכה שהייתי בה, כי לא היו לי תשובות.