להיות יהודי

מתחת לשולחן העולם נראה לנו הרבה יותר בטוח. נצמדנו האחד לשניה, מנסים לשמור זה על זו שמא נתגלה. אחי דימה לחש בגאווה : "השגתי את זה". מציג בפנינו לראווה את הפרי האקזוטי.

קלפנו את הבננה בשקט מופתי. הריח המתוק מילא אותנו בציפייה. דימה הושיט לי ואמר, פיצקי, קחי ביס ותעבירי לנסטיה( ככה קראנו לאנסטסיה, הבת של הדיירת מהחדר לידינו בדירה המשותפת שלנו)  נסטיה, בתורה, נתנה ביס והחזירה לדימה. שלושה ילדים רעבים -הבננה הזו היתה לנו ממש ממתק אלוהי.

זה בגלל  שבננות לא גדלות בשלג, ובפטרסבורג היה הרבה הרבה שלג. אז לא היו בננות.
"איפה  הילדים האלה?! "נשמעה זעקת שבר מהמטבח "נשבעת, הפעם הם יטעמו  מן החגורה כל כך הרבה שיספיק לכל חייהם! " סבתא פאולינה גילתה את אובדן הפרי. מוזר, חשבתי, סבתא בדרך כלל לא מתעצבנת עד כדי כך.. "אני יודעת שאתם שומעים. אוי ואבוי כמה יכאב לכם כשאמצא אתכם חוליגנים קטנים!"

"סבתא מתרגשת היום במיוחד" ציין דימה בלחש. שמענו את צעדיה הכבדים של סבתא מתקרבים. השתתקנו. קראנו בעיניים זה של זו וזו של זה שאם שלמות יש בנינו חשובה לנו חייבים להמציא תוכנית מילוט.  ממש עכשיו . "נפלח נקניק מהשולחן .

נשים קצת בקליפה של הבננה והחתול בטח…" לפתע מפת השולחן התרוממה. כבר היינו מוכנים לגרוע ביותר, אך במקום פניה הכעוסות של סבתא פאולינה,פגשו בנו פנים של אדם לא מוכר. אני בחיים לא אשכח את המבט בעיניים שלו. היה לו מבט מלחיץ וקר. בוחן כל תנועה שלנו. קראו לו בני, ברוך או משה. משהו כזה שאני לא ממש זוכרת. ככה זה זכרונות ילדות, כל כך ישנים ומתערבבים עם חלומות.